בזיליקת סן לורנצו

הכנסייה המקורית הוקמה בסוף המאה ה־4 או בתחילת המאה ה־5 לספירה, בתקופה שבה מילאנו הייתה אחת הערים המרכזיות באימפריה הרומית המערבית ואף שימשה כבירתה בשנים 286–402. מדובר באחת הדוגמאות הבולטות באיטליה לכנסייה בעלת תכנית מרכזית (ולא בזיליקלית מאורכת), דבר שהיה נדיר יחסית בתקופה זו.

במהלך ימי הביניים נפגעה הכנסייה מספר פעמים בשריפות ובקריסות. בשנת 1071 אירעה קריסה משמעותית של הכיפה, ולאורך המאות שלאחר מכן בוצעו עבודות שיקום נרחבות. במאה ה־16, בתקופת הרפורמה הקתולית, נערכו שינויים בהנחייתו של הארכיבישוף החשוב של מילאנו, Carlo Borromeo, כחלק ממאמץ להתאים את המבנה לעקרונות הכנסייה לאחר ועידת טרנטו. הכיפה הנוכחית היא תוצר של שיקום מהמאה ה־16, לאחר קריסה נוספת בשנת 1573.

לאורך הדורות נוספו קפלות צדדיות, ובהן קפלת סן אקווילינו (Cappella di Sant’Aquilino), ששומרת על פסיפסים מהמאה ה־4–5, מהשרידים הקדומים ביותר של אמנות נוצרית בצפון איטליה.

הייחוד המרכזי של סן לורנצו הוא בתכנית המרכזית שלה: חלל עגול או מתומן גדול במרכז, שממנו יוצאות קפלות רדיאליות. תכנון זה מזכיר מבנים רומיים ציבוריים ומרחצאות, ויש חוקרים הסבורים כי נעשה שימוש בחומרים ממבנים רומיים קודמים באזור. העמודים שבחזית,ה־Colonne di San Lorenzo – אינם חלק מקורי מהכנסייה אלא שרידים רומיים מהמאה ה־2 או ה־3 לספירה, שהועברו לכאן ככל הנראה במאה ה־4. הם עשויים אבן ומעליהם קורה אופקית (אנטבלטורה), ויוצרים מעין רחבה טקסית לפני הכניסה.