בית הזכוכית

על בסיס זה, הנפיקה הקונסוליה השוויצרית "תעודת חסות" (Schutzpass), מסמך רשמי שקבע כי נושא התעודה "מופיע בדרכון קולקטיבי שוויצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". במקום שבו הנשק כשל והצדק נעלם, הפך הנייר המוחתם לכלי הנשק היעיל ביותר, שהעניק ליהודים מעמד של נתינים זרים תחת הגנה דיפלומטית שוויצרית.

מבצע הצלה כה שאפתני לא יכול היה להתנהל מתוך משרדים מפוזרים. הוא נזקק ללב פועם, למרכז פיקוד שיאפשר את הבלתי ייאמן. ארתור וייס, בעליו היהודי של מפעל זכוכית ענק, מסר את המבנה לטובת המבצע. הקונסול קארל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית, ודגל שווייץ התנוסס בגאון בכניסה. כך הפך "בית הזכוכית" לשטח אקס-טריטוריאלי שוויצרי, שהרשויות הנאציות וההונגריות לא יכלו להיכנס אליו. המקום הפך למרכז האדמיניסטרטיבי של מבצע ההצלה הרשמי. אך מתחת לפני השטח הדיפלומטיים, המקום הפך במהרה גם למפקדה הראשית של מחתרת תנועות הנוער הציוניות.

בשיאו של המבצע, מצאו מקלט מעל 4,000 יהודים במתחם שכלל את בית הזכוכית ושני בניינים סמוכים לו. תנאי הצפיפות היו קשים מנשוא: אנשים ישנו על שולחנות העבודה הענקיים ומתחתם, במסדרונות, במרתפים ובעליית הגג. למרות הקושי, התארגנה במקום כוורת אנושית שוקקת חיים. בלילות שבת נערך קידוש משותף, ובמהלך השבוע התקיימו הרצאות של פרופסורים ורופאים שהיו בין המסתתרים.

הפעילות מבית הזכוכית הניבה סיפורי גבורה רבים, שהוכיחו תושייה ואומץ לב יוצאי דופן.

הקצין המזויף פנחס רוזנבאום, צעיר יהודי ששהה במקום, השיג מדים של קצין במפלגת "צלב החץ" הפשיסטית. מדי יום יצא מחופש לרחובות בודפשט וחילק עשרות תעודות חסות ליהודים שנתקל בהם, תוך סיכון עצמי אדיר.

חילוץ מצעדות המוות כאשר החלו צעדות המוות לכיוון אוסטריה, פעילי ההצלה נסעו ברכבים של השגרירות לצד השיירות. הם הדפיסו תעודות חסות במכונית, על המקום, וחילקו אותן ליהודים הצועדים. במקרים רבים, השומרים ההונגרים נאלצו לכבד את המסמכים הדיפלומטיים ולשחרר את נושאיהם מהשיירה.

המורשת הנשכחת וההכרה המאוחרת

הודות למפעל ההצלה הכפול שיצא מבית הזכוכית, ניצלו על פי הערכות בין 40,000 ל-100,000 יהודים. למרות היקפו העצום של המבצע, סיפורו של הגיבור המרכזי מהצד הרשמי, משה קראוס, נדחק לשוליים ולא זכה להכרה ציבורית רחבה בישראל. עדותו המרכזית במשפט קסטנר, שבה חשף את מחדלי הנהגת היישוב, והשתייכותו הפוליטית ל"הפועל המזרחי" ולא למפא"י, מפלגת השלטון, תרמו ככל הנראה להשתקתו. לעומתו, הקונסול קארל לוץ זכה להכרה הראויה והוכרז כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם" כבר בשנת 1965.

 הביקור בבית הזכוכית כולל תצוגה קבועה המתמקדת בתקופת השואה בהונגריה ובפעילות ההצלה של קרל לוץ ואחרים. התערוכה משלבת מסמכים, תצלומים, עדויות כתובות והסברים קצרים, המוצגים בצורה עניינית ולא תיאטרלית. חלק מהחללים משחזרים את אופי הפעילות הדיפלומטית והארגונית שהתנהלה במקום, ומאפשרים להבין כיצד פעל מנגנון ההצלה בפועל.

בית הזכוכית הוא אתר זיכרון חשוב ושווה ביקור, במיוחד למי שמעוניין להבין את סיפור השואה בהונגריה דרך נקודת מבט של הצלה ויוזמה אנושית. זהו מקום קטן בממדיו, אך בעל משמעות היסטורית גדולה, שמשתלב היטב במסלול טיול עירוני במרכז פשט ומוסיף עומק אמיתי לביקור בבודפשט.