כיכר היהודים
כיכר היהודים בוינה, יודנפלאץ, לא נראית כמו אתר תיירות טיפוסי. אין כאן חזיתות מוזהבות או קתדרלות ענק – יש כיכר מרוצפת ושקטה יחסית, ובמרכזה קובייה לבנה ומוזרה שקשה לפספס אבל קל לא להבין במבט ראשון. דווקא השקט הזה מסתיר אחת ההיסטוריות הצפופות והדרמטיות ביותר שתמצאו בעיר: יישוב יהודי בן מאות שנים, פרעות אלימות, גילוי ארכיאולוגי שהתרחש כמעט במקרה, ואנדרטת זיכרון שנחשבת לאחת המשמעותיות באירופה.
בשטח קטן יחסית נפגשים כאן כמה שכבות זמן במקביל. בבניין שממוקם בפינת הכיכר, שנבנה עוד בשנת 1694, שוכן מוזיאון יודנפלאץ, במרתפו אפשר לראות את שרידי בית הכנסת מימי הביניים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות, ובקומה העליונה של אותו מבנה ממש פועל כיום בית כנסת פעיל המשרת את הקהילה היהודית של וינה. כך שבתוך בניין אחד נפגשים עבר רחוק, הווה, ומוזיאון שמחבר ביניהם. זהו סניף של המוזיאון היהודי הראשי של וינה, שנמצא במיקום נפרד בעיר וברחוב אחר לגמרי. אם תרצו את האוסף המרכזי של יודאיקה ואמנות יהודית, שם תמצאו אותו, ולא כאן.
יהודים החלו להתיישב באזור הזה של וינה כבר סביב שנת 1150, בתקופת שלטון בית בּאבֶּנברג. במשך מאות שנים האזור נקרא בשם "שולהוף" (Schulhof), כלומר "חצר בית הספר", והוא היה ללב הרובע היהודי של העיר. באזור צפוף זה חיו כ-800 יהודים בכ-70 בתים, ופעלו בו בית חולים יהודי, מקווה, בית הרב, ובית ספר. הכניסה לרובע התאפשרה דרך שערים בלבד, כמעט כמו עיר בתוך עיר.
בשנים 1420–1421, בהוראת הדוכס אלברכט החמישי, פרצו פרעות אלימות ביהודי וינה שהיכו בקהילה כולה: גירוש, המרות דת בכפייה, ולבסוף הוצאה להורג של יותר מ-200 יהודים. בית הכנסת של הרובע נשרף ונחרב כליל. ואז מגיע הפרט שממש קשה לעכל: אבני בית הכנסת ההרוס לא הושלכו לאשפה – הן נלקחו ושימשו לבניית אוניברסיטת וינה, שקמה באותה תקופה לא הרחק משם. מוסד אקדמי מהוותיקים והחשובים באירופה, בנוי חלקית מאבניו של בית תפילה יהודי שנחרב באלימות. הקהילה היהודית של וינה, שמנתה כ-1,500 נפש, פסקה למעשה מלהתקיים.
חמש מאות שנה חלפו, והשטח שבו עמד בית הכנסת נשכח כמעט לגמרי, עד שבאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים החליטה וינה להקים בכיכר אנדרטה לזכר קורבנות השואה. במהלך חפירת היסודות לאנדרטה, ב-1995 וב-1997, נחשפו לפתע שרידי בית הכנסת העתיק – אותו מבנה שעלה באש בגזרת וינה. תוך כדי בניית אתר זיכרון לשואה, התגלה באדמה זיכרון של פוגרום קדום בהרבה. סביב הממצאים נבנה מוזיאון יודנפלאץ, ובשנת 2000 הוא נפתח לקהל כסניף של המוזיאון היהודי של וינה.
זה החלק שהופך את הביקור בכיכר היהודים לחוויה שנשארת בזיכרון. במרכז הכיכר עומדת קובייה בטון לבנה, בגודל של כשבעה על עשרה מטרים ובגובה כ-3.8 מטרים, שתוכננה על ידי האמנית הבריטית רייצ'ל וייטריד ונחנכה באוקטובר 2000. במבט ראשון היא נראית כמו ארון ספרים ענק. אבל אם תתקרבו תגלו שגב הספרים פונה פנימה, אל תוך הקיר, כך שאף כותרת אינה קריאה מבחוץ. זו לא טעות עיצובית – זה כל הרעיון: ספרייה עצומה של ידע, סיפורים וזהות, שנותרה סתומה וחסרת שם, בדיוק כמו הקהילה שנמחתה. על בסיס האנדרטה חרוטים שמות המקומות והמחנות שאליהם נשלחו כ-65,000 יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה. כדאי להקיף את האנדרטה משני צדדיה ולא רק להביט בה מלפנים – רק כשמסתובבים סביבה מבינים את מלוא הצפיפות של "המדפים" ואת האפקט של הכיתוב הסמוי.
בקצה הדרומי של הכיכר ניצב פסל ברונזה של הסופר והמחזאי הגרמני גוֹטהוֹלד אפרים לסינג, ידידו הקרוב של הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון. לסינג הוא זה שכתב את המחזה "נתן החכם", יצירה מתקופת הנאורות שמעמידה במרכזה עקרון של סובלנות דתית. הפסל המקורי הוקם בכיכר כבר בשנת 1931, אבל לאחר האנשלוס – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 – הוא נהרס על ידי הנאצים. רק בשנת 1962 הוא הוקם מחדש ויצוק בברונזה, בידי אותו האמן שיצר את הפסל המקורי, זיגפריד צ'רוקס, ומאז הוא עומד שוב במקומו.
כשעוזבים את כיכר היהודים, קשה שלא להרגיש שביקרתם במקום שבו כל אבן מספרת שכבה אחרת של סיפור. מרובע מגורים יהודי תוסס, דרך פוגרום שהותיר את חותמו במבנים אחרים בעיר, ועד לאנדרטה שהופכת שתיקה לזיכרון, הכיכר הקטנה הזו דוחסת לתוכה יותר היסטוריה ממה שגודלה מרמז.
כיכר היהודים - שעות פתיחה
פתוח 24/7
כיכר היהודים - עלות כניסה
הכניסה ללא עלות
⏳ חוסכים זמן, נהנים יותר! כרטיסים ללא תור מחכים לכם בלחיצה אחת בלבד. 🕒💡
