הקריפטה הקיסרית

לצד הקריפטה עצמה, המסורת שליוותה את הכניסה אליה היא אחד הסיפורים הכי דרמטיים שקשורים למקום. כשגופתו של קיסר או קיסרית הגיעה בתהלוכה אל דלת הכנסייה הסגורה, שר החצר היה דופק שלוש פעמים על הדלת. מבפנים, נזיר קפוצ'יני היה שואל: "מי מבקש להיכנס?" שר החצר היה עונה עם הרשימה המלאה של תארי הנפטר, קיסר אוסטריה, מלך הונגריה, מלך בוהמיה וכן הלאה, רשימה שיכלה להימשך דקה שלמה. והתשובה שהגיעה מבפנים הייתה: "איננו מכירים אותו."

הדבר חוזר על עצמו פעם שנייה, הפעם עם תיאור הישגיו והמעשים הטובים של הנפטר בחייו. שוב מגיעה התשובה: "איננו מכירים אותו." רק בפעם השלישית, כשהתואר היחיד שנותר הוא "בן תמותה חוטא, השווה לכל אדם אחר", הדלת נפתחת. הטקס הזה, שנועד להזכיר שגם הקיסר החזק ביותר עומד חסר אונים מול המוות, נשמר כמעט ללא שינוי במשך מאות שנים, והופעל לאחרונה ב-2011, בהלוויתו של אוטו פון הבסבורג.

אם רוצים להבין את השינוי בטעם ובאופי של השושלת לאורך הדורות, מספיק להשוות בין שני הסרקופגים המרכזיים בקריפטה. הסרקופג המשותף של מריה תרזה ובעלה פרנץ הראשון, במרכז האולם הגדול, הוא יצירת המופת של המקום כולו: שני בני הזוג מפוסלים בגודל טבעי כשהם יושבים זה מול זה על גבי ארון הברונזה המפואר, מביטים זה לזה בעיניים, כשמעליהם מלאכים ומסביבם דמויות אלגוריות. זו לא סתם קבורה, זו הצהרה של שלטון בטוח בעצמו.

לעומת זאת, כמה עשרות מטרים משם שוכבים פרנץ יוזף ואשתו אליזבת, הידועה כסיסי, בסרקופגים פשוטים בהרבה, כמעט צנועים ביחס לגודל האימפריה שהם ייצגו. הניגוד הזה לא מקרי, הוא משקף את התקופה שבה חיו, כשהפאר הבארוקי הישן כבר לא תאם את הרוח הציבורית של סוף המאה ה-19, וכשגם המוות האישי, במקרה של פרנץ יוזף ובני משפחתו, נשא עמו יותר טרגדיה מהדר.